<h1>ספר התרומות שער ל"ח חלק ב'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
והיכא שטוען על עיקר ההלואה איני יודע אם לויתי ממך אם לאו, על זה גרסינן בכתובות [פ"ק (י"ב ע"ב)] אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם לויתי מעולם אם לאו, רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, דאוקי ממונא בחזקת מאריה, דכיון שלא חייב עצמו בודאי מעולם בשום ממון, דין הוא שיפטר. וקיימא לן כותיהו. ומסתברא דכי אמרינן דפטור הני מילי מלשלם ממון, מכל מקום משבעינן ליה היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו כלום, וכן סברת המורים ז"ל. גם אם טוענו כור חטים [לי בידך] והנתבע אומר איני יודע אם חטים או שעורים, הרי זה נשבע הסת שאינו יודע כדבריו שטען עליו, ומשלם שעורים. וכן פסק הדבר הרב ר' משה ז"ל [טוען פ"א ה"ח]. ואיכא עליה פירכא מההיא דהמניח, כמו שכתבנו בשער שביעי שהקדמנו. והוא הדין נמי אם טען חמשים פרעתיך בודאי, ועל החמשים אחרים איני יודע אם לויתי אותם ממך, הרי זה פטור ומשתבע עליהם איני יודע. וכל זה הוא כשטען איני יודע אם לויתי ממך מעולם, שנעמיד ממונו בחזקתו ויפטר, אבל אם טען מנה לי בידך והנתבע השיבו ידעתי שלויתי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, הרי זה חייב לשלם, ולא ישבע התובע כלל אפילו הסת, מפני שהוא יודע בודאי שהיה חייב לו מנה והרי נסתפק לו אם נפטר מהם אם לאו, הלכך משלם בלא שבועה שלא ישבע התובע. אך אם רצה להחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין הרי זה מחרים. כדגרסינן בקמא פרק הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ח ע"א] דקתני האומר לחבירו גזלתיך הלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך חייב. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ודוקא בדקא תבע ליה חבריה, דכיון דבריא לו שגזל או שלוה ואיסתפק ליה אם החזיר אם לאו חייב, דאין ספק מוציא מידי ודאי, ע"כ. ויש שמקשים מההיא דהשואל [ב"מ צ"ז ע"ב] דכיון דקא מודה דשכר פרה מחברו הוה ליה כאומר הלויתני, וכשטען איני יודע אם שכורה מתה אם שאולה מתה הוה ליה כהאומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו, הלכך אם איתה דחייב אמאי איצטריך לאוקומה למשנתינו דבפרק השואל בשיש עסק שבועה ביניהם, דבלא עסק שבועה דינא דמיחייב. ובזה תירץ הר"א בר"ד ז"ל בפירושיו, שאותה משנה אינה דומה למשנת בבא קמא, דודאי כשאומר הלויתני או הפקדת אצלי כבר הודה שהוא חייב להחזיר, וכשאמר איני יודע אם החזרתי אם לאו אין זה ספק של החזרה מוציא מידי ודאי. אבל משנתינו דהשואל אינה כן, שאע"פ שמודה ששכר ממנו פרה לא חייב עצמו במתה כדרכה, כי השוכר אינו חייב בכך, מעתה אין כאן ודאי ויחזור אל החזקה, ואוקי ממונא בחזקת מאריה, והיה מן הדין להיותו פטור לולי שהעמדנוה בשיש עסק שבועה.
